גיליון מאזניים - חודש דצמבר 2008

ברכת ראש העירייה לכתב העת מאזנים

המוקדש ל 100- שנה לעיר תל-אביב-יפו תל-אביב-יפו – החוגגת השנה 100 שנים לייסודה – שימשה מקור השראה לאינספור

סופרים ומשוררים אשר תיארו אותה – את אנשיה, נופיה ותולדותיה – באינספור יצירות, שבהן העיר עצמה היא לפעמים רקע ולפעמים גיבורה ראשית.

בנייתה של תל-אביב הייתה הרבה יותר מבניה של עיר. זה היה ניסוי תרבותי ואנושי רב פנים, ניסיון לברוא מכלום – הכל: תפיסה חדשה של ישוב עירוני בארץ האבות העתיקה, תוך בניית תרבות חדשה ושפה חדשה, עם יומרות של כרך בינלאומי, גם כאשר המימדים היו של עיירה. זה היה ניסיון נועז ויומרני, תמים והירואי, שכמו נידון מראש לכשלון – אבל הצליח מעל למשוער.

"בלי אוויר ספרותי אין חיי ספרות" – פסק ברנר – ותל-אביב מילאה את התנאי הזה מרגע לידתה. לכן אין פלא שהיא הצמיחה ספרות עשירה ואיכותית, שעם יוצאים מן הכלל לא רבים היא "ה"ספרות של הארץ הזאת, במאה השנים האחרונות.

 

חינה של תל-אביב חומק מכל הגדרה. "יופיה", אומר נתן זך באחד משיריו, "אינו ידוע. הרוח / לא סיפרה אותו לעץ. העץ / לא סיפר אותו לקרש בגדר". כשאלתרמן משווה את תל אביב לירושלים, הוא אינו יכול להצביע על סוד קסמה: "אין פרופסורים ולו כזית / ונביאים בה אין בכלל / היסטוריה אין לה אף כזרת / אין רצינות בה, אין משקל / בכל זאת יש בה משהו". אבל המשהו הזה חומק מכל הגדרה – כמו שהחיים חומקים מכל הגדרה.

תל-אביב היא החיים – ותיאורה ב"חגיגת קיץ", כסטמבול התוססת והססגונית, גדושת הצבעים והקולות, הדרמות, היופי והכיעור,

מעשי הפשע והגיחוך, ההתקהלויות והשיחות בתוך הבתים וברחובות – ממחיש זאת נפלא. אלתרמן, משוררה הגדול של תל-אביב,

לא שכח לציין ב"עיר היונה" את תרומתה של "עיר הרוכל והבורגן" לבריאתה של העברית העכשווית : "לא בה דגלו סופרי דור התחיה / ....ובעוד רבים מהמה עורף לה פונים / היא רעשה השליכה בפתאום אל חלונה של לשונם העתיקה / ותהפכנה כבמטה קסמים ללשון הרחוב והעיתונים".

והיה זה שוב אלתרמן – ושוב ב"עיר היונה" – שניסח את ייחודה של תל-אביב, "החשופה והחילונית": "היה דבר אחד כמו מוסכם מראש והוא כולו חידוש מאז עידן ועידנים / והוא – שאין בוניה חייבים ביראתה ובכבודה".

ואמנם ברומן הגדול "זכרון דברים", יעקב שבתאי לא מתאמץ לשמור על כבודה של העיר, אבל כמה אהבה מתחבאת מאחורי השיטוט האינסופי של גיבוריו של שבתאי ברחובותיה של העיר המלאה דמויות ועלילות ומראות וזכרונות, בגודש הטרוגני שהוא כל כך תל אביבי.

רובם המכריע של הסופרים שכתבו על תל אביב אהבו אותה – מנחום גוטמן, חיים גורי, ניסים אלוני, בנימין תמוז ודן צלקה – ועד עוזיוייל, יעל הדיה, יהודית קציר ואתגר קרת. וכך ממשורריה מאלתרמן ושלונסקי ועד ויזלטיר ורמי סערי. והעיר – החזירה להם אהבה.במשך עשרות שנים, היו הסופרים והמשוררים גיבורי התרבות הגדולים שלה. נכון, משוררים רגישים כמו חלפי, חשו ש"בעיר הגדולה ביותר / אתה אלמוני ביותר", אבל מעולם זה לא היה כך באמת בתל אביב – לא במקרה של חלפי ולא במקרה של חבריו היוצרים. תל-אביב-יפו לא נתנה להם להיות אלמונים: לא בחייהם, כשעשרות מהם היו ליקירי העיר – ולא אחרי מותם, כשרבים מהם הונצחו בשמותשל רחובות וכשעל עשרות בתים ברחבי העיר נתלו לוחות הנצחה עם הכתובת "בבית זה התגורר ויצר...."

גיליון כפול זה של מאזנים המציין חגיגה כפולה – 100 שנה לתל אביב ואת הגיעו של בטאון אגודת הסופרים עצמו לגבורות – גיליוןהמוקדש לתל-אביב-יפו, הוא עוד מתת של אהבה לעיר ולתושביה בשנת חגם.

שנת המאה עצמה תחלוק כבוד מיוחד ל"אב המייסד" של מאזנים, ביאליק, נשיאה הראשון של אגודת הסופרים העבריים – כששלושה מאירועי הפתיחה של שנת המאה, באפריל 2009 , יתקיימו בכיכר ביאליק המחודשת. ביניהם – קבלת שבת רבת משתתפים, ברוח עונגי השבת הקהילתיים שהנהיג ביאליק.

עד אז לקוראים – קריאה נעימה, לכותבים – כתיבה פוריה, ולמאזנים – עוד הרבה גליונות עשירי תוכן.

שלכם,

רון חולדאי

ראש עיריית תל-אביב-יפו