סדנאות
  פעילות ילדים ונוער
  טורים אישיים
  מאמרים
  הודעות לעיתונות
  פרסים ותערוכות
  ספרים חדשים
  לזכרם

לקסיקון הסופרים

  אודות הלקסיקון
  דבר העורך
  אלפון
  חיפוש

מאזניים

  דבר העורך
  אודות מאזנים
  טופס הרשמה
  גיליונות מאזנים

חברים

  תנאי קבלת חברים
  תהליך ההרשמה
  טופס הרשמה
  זכויות חברים
  תעריפון מומלץ
  חדשות באגודה
  דרושים
סניפים
  סניף חיפה והצפון
 

הסער שבדם ואמנות התיאור    >>

תאריך : 29/11/2008
מאת : משה גרנות

 
 
הסער שבדם ואמנות התיאור
על ספרה של איריס מיטלמן "עכשיו טוב", ספריית מעריב, 368 עמ'
 
לא אבקש להעטות על עצמי איצטלה של מבקר אובייקטיבי הבוחן את הרומן של איריס מיטלמן בכלים שמציעה תורת הספרות בנדיבות, אלא אשתדל לומר ביושר מה מצא חן בעיניי, ומה לא. זה לא בהכרח פחות קולע לאמת.
 
הגיבורה הראשית בסיפור (הדוברת) היא אלי (אליאורה), בתם של ניצולת שואה (דורה), ושל בעלה, גבר מחוק תחת המכבש "הפולני" של אישתו. אלי נשואה לדני, היפיוף, שהיה משאת נפשה הבלתי מושגת בנעוריה, וכנגד כל הסיכויים (היה מאוהב בדינה היפיפייה), הוא נושא אותה לאישה, ונולדות להם שתי בנות. חברתה שושן, הנשואה לאריק, העובד כאיש פטנטים בהיי-טק, חולה בסרטן, ואלי עוברת עמה את כל שבעת מדורי הגיהינום. עמוס, ילד שלמד עם אלי בכיתה ג', והיה מאוהב בה כל חייו, מצליח להפוך אותה לאהובתו, וביניהם מתרחשות התעלסויות סוערות, בלי ידיעתו של דני, הטרוד בסוד אפל מן העבר שלו (שלא אפרטו כאן) הסוד מתגלה לאלי, מקומם אותה והופך את אהבתה אליו למשטמה עזה, אשר מתפוגגת לקראת סוף הספר.
 
על פניו זה נראה כשלד מתאים לרומן משרתות, או כפי שהגיבורה בעצמה מתבטאת – ל"סרט טורקי" (עמ' 339), אלא שהסופרת משבצת ברומן שלה שפע של תיאורים בעלי איכות משובחת. היא מתארת בצורה חיה ומשכנעת דמויות, סיטואציות, הווי, מקומות, מחשבות. ברוב התיאורים יש הבזקי אירוניה והומור, כי הרי רוב הדמויות שאנו פוגשים בחיים (מה לעשות?) מגוחכות להחריד. בדרך זו היא מתארת את מנהל בית הספר החרמן (עמ' 19), את המנהל הברברן של המכללה, שם עובדת אלי (עמ' 48), את דורון, הבעל של אולה, בת-דודתה של אלי (עמ' 124), את תמר האחות הראשית במחלקה האונקולוגית ((עמ' 198), את המחשוף של האחות בקליניקה של המנתח (עמ' 103) ועוד. אני מודה שנהניתי הנאה מרובה מתיאורי האם "הפולנייה" של אלי, הגם שאני מודה כי יש בתיאורים אלה מידה לא קמצנית של רשעות עד כי הדמות מצטיירת לעיתים כקריקטורה (עמ' 37 ואילך, 108, 124, 232, 233, 238, 239).
 
האירוניה וההומור נוטשים את הסופרת כמעט לחלוטין כשהיא מתארת יופי של נשים, כמו לדוגמה תיאור יופייה של אנג'לה, אימה החורגת של דינה, אהובתו הראשונה של דני:
 
ואנג'לה שבאמת דמתה למלאך, עם גוף מפוסל, ראש עטור תלתלים רכים-רכים שקישטו את צווארה כמו ענק פנינים...ועיניים גדולות מצועפות בירוק רמזור... (עמ' 67)
 
בדרך "הרצינית" הזאת היא מתארת את החזה היפה של שושן, חברתה שעוברת כריתת שדיים (עמ' 93), ולהבדיל - את דמותו של ד"ר גולדווסר, המנתח של שושן, שהוא בעיניה כמעט אלוהים (עמ' 100).
 
אך, כאמור, לא רק בתיאור חיצוניותם של גיבוריה כוחה של הסופרת, אלא גם בתיאור מקומות והווי, כמו חדר העבודה של דני המטפל והפציינטים שלו (עמ' 62, 89), כמו ההווי המזעזע של טירונות הבנות במחנה שמונים (עמ' 81), כמו בילוי משפחתו של קרלו, אביו של עמוס, במועדון אריאנה (עמ' 135-134), כמו הווי בית החולים (עמ' 208-207).
 
למקום מרכזי במסכת התיאורים שבספר זוכים התיאורים המפורטים של המשגלים: של אלי  עם דני בנעוריה (עמ' 30), של אנג'לה עם דני (עמ' 70-69), של אלי עם עמוס (177-168, 251, 336-335, 334 של אלי עם דני אחרי המשגל עם עמוס (עמ' 184-182); תיאור "ההדרכה" שנותן עמוס לאלי כיצד לאונן (עמ' 344).
 
אינני פוריטן, ואני מודה שאותו כישרון שהושקע בשאר התיאורים – מושקע גם כאן, ואף על פי כן, אני מעדיף תיאורים מרמזים בתחום הזה על פני נטורליזם המוטח אל עיני הקורא. יחד עם זאת, צריך לציין כי קשה מאוד לנסח במילים את האושר שחש האדם בעת מעשה האהבה, והתיאורים האלה הם בבחינת גישוש ספרותי נועז, המנסה להתקרב אל מה שהמילים חסרות אונים, בדרך כלל, מלהביע.
 
ועוד דבר, בספרות הפמיניסטית המיליטנטית של היום, ספרות הכובשת את רוב הבמה, ימצא הקורא סלידה מהגוף הגברי, ובעיקר מאיבר הזכרות, שלדעתן, מסמל את כל השלילה שבמגדר המיותר הזה. סופרים גברים הרי כותבים בערגה גדולה ובהערצה מפעימת לב כלפי גוף האישה על כל "אביזריו", ואילו הספרות הנשית מביעה תדיר רתיעה, והאיבר מתואר בסלידה של ממש (ראו לדוגמה ספרה של שולמית גלבוע "ארבעה גברים ואישה", ידיעות אחרונות 2000). מרענן על כן היה לקרוא בספר של איריס מיטלמן כיצד אלי מהללת את יופיו של האיבר "האלוהי" של עמוס (עמ' 139, 171, 173, 218).
 
אפרופו פמיניזם, יש בספר הערה, שאילו כתב אותה סופר גבר היו מזדעזעות כל אמות  הסיפים:
 
אומרים שנשים במשרות גבוהות הן רעות. במיוחד אם הן צעירות וקרייריסטיות, ועוד יותר אם מדובר בכאלה שאצלן הקריירה באה על חשבון זוגיות חסרה או כושלת.
 
זה כנראה נכון, כי מאז שבאה לילך, שחודשיים לפני שהגיעה התגרשה מבעלה... (עמ' 50-49)
 
אך קורטוב של פמיניזם (ואולי יותר מכך) בכל זאת ניתן למצוא ברומן זה: הנשים בספר זה הן אלו שיוזמות זוגיות וסקס: אלי מחזרת נואשות אחרי דני, והיא שמציעה לו "ללכת עד הסוף" (עמ' 20 ואילך, 30 ואילך), אנג'לה מפתה את דני החבר של בתה החורגת (עמ' 70-69), אלי יוזמת סקס (שנכשל) עם המרצה למתמטיקה (עמ' 230-228); רוב הנשים ברומן משפילות את הגברים שלהן: דורה (אימה של אלי) הופכת את בעלה לסמרטוט, לאימום אטום, ומרחיקה אותו ממיטתם המשותפת, שושן משפילה את תומס שכמעט הרס את חייו למענה, אלי משפילה את דני, ואחר כך כשהוא מבקש את סליחתה, היא נהנית לסטור לו עשרות פעמים (במצוותו!) עד זוב דם וגם אחר כך. היא גם משפילה את עמוס המאהב שלה שאהב אותה ארבעים שנה והעניק לה עינוגי גן עדן. ללא ספק מדובר במשטמה נשית קמאית כלפי גברים מימי האמזונות ונשי למנוס העתיקות; שהרי אלי, הנואפת עם עמוס, ומוכנה לנאוף עם המרצה למתמטיקה, אין לה ממש "זכויות יתר" כלפי בעלה הנושא עמו סוד אפל מלפני החתונה; והטענה שלה כלפי דני וגם כלפי עמוס שכביכול שיקרו לה, ולכן הם פסולים - נראית על פניה מגוחכת לנוכח השקרים האדירים שלה. ללא הגב של התיאוריה הפמיניסטית אין לזעם שלה שום עמידה.
 
ולעניין אחר: כאמור, אימה של אלי היא ניצולת שואה, ובגלל זה הכול סולחים לה על הקנטרנות, הקרתנות, תחיבת האף לכל מקום, שנאת המזרחים וכו' וכו'. גם אביו הסלוניקאי של עמוס הוא ניצול שואה, ושני גיבורים אל מובילים את הסופרת אל תיאורי "הפלנטה האחרת" על כל זוועותיה. אלא שיש שם גם תיאורים שלא מתיישבים עם הריאליה, ולא נראה לי שבתחום הזה מותר לתת דרור לדמיון: דורה וטובה אכלו צואה, וחפפו ראש בשתן; קרלו, אביו של עמוס, ביתר גופות של מתים בגטו (סלוניקי!) עבור ניסיונות שערכו הנאצים בבני אדם. הוא גם נעץ קלשון בבטן של חזירה (בגטו!), הוציא את עובריה ואכל אותם חיים, אחר כך פוצץ ראשי נאצים וטבל את לחמו בדמם (עמ' 120, 128, 253, 255).
 
בתחילת הספר ובאמצעו לועגת הסופרת לרפליקה של המלט הסבור שבגילה של אימו (בת ה 37) שוקט הסער שבדם (עמ' 6, 162), והספר כולו הוא התרסה כנגד אימרה חסרת שחר זאת פרי עטו של גאון עולם כשקספיר.
 
יש ברומן הזה לא מעט "החלקות", אבל העלילה מרתקת, ורוב תיאוריה הם מלאכת מחשבת.

הוספת תגובה  הדפסה

 

 
תגובות הגולשים
מאת : דנה 28 03/01/2009 16:33:27  
מתוארות פה כמה דמויות כמו בחיים עצמם לפעמים אנו רואים אשה שהינו רוצים להראות כמוה או אהבה עד מוות שפוגשים משהו עלילה רומנטית עם דמויות מרתקות

 
 כל הזכויות שמורות לאגודת הסופרים העברים במדינת ישראל  

Powered by הקמת אתרים  קידום אתרים