סדנאות
  פעילות ילדים ונוער
  טורים אישיים
  מאמרים
  הודעות לעיתונות
  פרסים ותערוכות
  ספרים חדשים
  לזכרם

לקסיקון הסופרים

  אודות הלקסיקון
  דבר העורך
  אלפון
  חיפוש

מאזניים

  דבר העורך
  אודות מאזנים
  טופס הרשמה
  גיליונות מאזנים

חברים

  תנאי קבלת חברים
  תהליך ההרשמה
  טופס הרשמה
  זכויות חברים
  תעריפון מומלץ
  חדשות באגודה
  דרושים
סניפים
  סניף חיפה והצפון
 

על אלזה לסקר שילר ומרטין בובר     >>

תאריך : 28/03/2015
מאת : דר לימור שריר

 

על אלזה לסקר שילר ומרטין בובר / ד"ר לימור שריר

מתוך "מרטין בובר- מבט מקרוב" , ספרי שראה אור בהוצאת כרמל

לפני כשבועיים נערך בבית הסופר בתל-אביב ערב המוקדש למשוררת הנודעת אלזה לסקר-שילר ( Else Lasker-Schüler) ‏(11 בפברואר 1869 אלברפלד (וופרטל) –22 לינואר, 1945-ירושלים).

http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/e/ef/Else_Lasker-Sch%C3%BCler_1875.jpg/250px-Else_Lasker-Sch%C3%BCler_1875.jpg

אלזה לסקר שילר בצעירותה ( ב-1890 לערך)

אלזה לסקר-שילר הייתה משוררת, סופרת, מחזאית וציירת. במפנה המאה ה-20 הייתה אחת היוצרות הבולטות ביותר בעולם הדובר גרמנית. מציאות ודמיון, חיים סוערים ופנטזיה, טרגדיות אישיות והצלחה אמנותית גדולה, עולמה האישי והיצירתי של אלזה לסקר-שילר מתמזגים בשלל דרכים בעשרות השנים שהיא פעלה בגרמניה, מולדתה.בשנת 1932 הוענק לה פרס קלייסט היוקרתי. לאחר עליית הנאצים לשלטון היגרה לסקר-שילר ב-19 באפריל 1933 לציריך, לאחר שהותקפה וסבלה איומים על חייה על ידי נאצים. מציריך נסעה פעמיים לפלשׂתינה-א"י, בשנים 1934 ו-1937. בשנת 1938 נשללה אזרחותה הגרמנית, ובשנה שלאחר מכן נסעה בפעם השלישית לארץ ישראל, כדי להתגורר בירושלים. ימיה בירושלים היו קשים ומלווי סבל ושברון לב. לאחר התקף לב נפטרה לסקר-שילר ב-22 בינואר 1945, ונקברה בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים. בתקופת ירושלים המחולקת מצבתה נהרסה. לאחר איחוד ירושלים נאספו עצמותיה לקבר אחים, ועל מקום קברה הונחה מצבה חדשה. לסקר-שילר הותירה אחריה יצירה לירית ענפה, שלושה מחזות, פרוזה בדמות של סקיצות וסיפורים קצרים וכן ציורים, מכתבים ומסמכים רבים.

על ספרי שיריה שערכה ואף איירה בעצמה נמנים:

סטיקס (ספר השירים הראשון שפרסמה, 1902)

היום השביעי (1905)

הפלאים שלי (1911)

אסופת שיריה (1917)

פסנתרי הכחול (1943)

http://mushecht.haifa.ac.il/pic/art/Exhibition/Elza/hecht03-b.jpg

יוסוף מפסל את אימו
ליתוגרפיה
אוסף מוזיאון הכט

http://mushecht.haifa.ac.il/pic/art/Exhibition/Elza/hecht02-b.jpg

יוסף ואחיו היקרים

ליתוגרפיה

המחזה הראשון והחשוב ביותר שלה, "Die Wupper", העטור בסממני מחאה חברתית עזה, נכתב בשנת 1908, פורסם בשנת 1909 אך הוצג לראשונה בתיאטרון הגרמני בברלין ב-27 באפריל 1919. בירושלים כתבה את יצירתה האחרונה, המחזה הסנסציוני "אניואני" המגיב לאימי השואה תוך שילוב דמויות תנ"כיות כמו: המלך דוד והמלך שלמה, עם דמויות מיתולוגיות, כמו: פאוסט ומפיסטו, חברים יהודים כמו: מקס ריינהרץ וגרשון סוויט, והמנהיגים הנאצים, כמו: היטלר, גרינג, גבלס, הימלר, ועוד. לשירת האהבה תפקיד חשוב בשירתה, אבל בין שיריה יש גם שירים דתיים מאוד, מעין תפילות. עבודתה המאוחרת עשירה במוטיבים תנ"כיים ומזרחיים. לסקר-שילר הייתה ליברלית מאוד ביחסה לצורה הפואטית, וכן לא נרתעה מחידושים והמצאות לשוניות. תאוריה המילוליים נחשבים כבעלי כוח חזותי רב וכתיבתה מלווה פעמים רבות בעיטורים וציורים. קריאת שיריה על ידה לוותה תמיד באביזרי רקע, תלבושות ותכשיטים וכן תנועה וצליל.

במסגרת עבודת המחקר לספרי :"מרטין בובר-מבט מקרוב", ערכתי שיחות ממושכות עם נכדתו של מרטין בובר הפרופ' יהודית אגסי ובין הנושאים הרבים שדנו בהם ושעסקו בחייו של הפילוסוף הנודע שאלתי אותה מה היא זוכרת על אל"ש ועל יחסיה עם בובר.

וכך ספרה לי יהודית: "אלזה לסקר-שילר התגוררה בשכירות באחת מדירותיו של פנסיון ששכן בבית ישן בקרבת רחוב המלך ג'ורג' בירושלים. באותו בית דירות התגוררה אחת מחברותי לכיתה, וכשהייתי מגיעה לבקרה הייתי נתקלת בה בדרכי. זכור לי שהייתה אישה זקנה, נמוכת קומה ששערה מאפיר הלבושה בשמלות יוצאות דופן. היא התהלכה ברחובות ושוחחה עם היונים בגרמנית, מדי פעם האכילה אותן. באותם ימים התפרנסה לסקר-שילר מקצבה זעומה, לאחר שאיבדה את פרנסתה ועזבה את גרמניה בתקופת שלטון הנאצים. סופר כי עם עליית הנאצים לשלטון הוכתה לסקר-שילר ברחוב, ועוד באותו היום נמלטה לציריך, שווייץ, שם ישנה כמה לילות תחת כיפת השמים, ונעצרה לבסוף בגין שוטטות. רק במשטרה זוהתה כמשוררת המפורסמת, וחוג מעריצים דאג לקיימה."

נראה שחייה האמיתיים של לסקר-שילר התנהלו בעולם הדמיון: היא חייתה בסיפורי התנ"ך, כמו שהיא מעידה גם בכתביה: "נולדתי בתבי [מצרים], גם אם באתי לעולם הארץ הריין. עד גיל 11 ביקרתי בבית הספר, נעשיתי רובינזון, חייתי חמש שנים במזרח ומאז הפכתי לצמח". על רבים ממכתביה חתמה: "יוסוף, נסיך תבי". לממלכת תבי שלה הכניסה חוג משוררים ואמנים שהקיפו אותה עוד מימי ברלין, ולכל אחד מהם העניקה שם ותואר: גוטפריד בן היה "גיזלהר הברברי", לפרנץ ורפל הוענק הכינוי "הנסיך מפראג" ואילו גאורג טראקל היה "אביר הזהב".

"ב-1914 כתבה אל"ש לסבי מכתב משונה ועיטרה אותו באיור משונה עוד יותר, ראשו של יוסף מלך מצרים (תבי):[1]

אדון מציון הנכבד,

זאב בקר אצלך. כוהן גדול בעל שיניים חדות. מלך עם לב פרוע ואגרוף שמתפלל. ים בלי חוף, מיטה ששתתה את עצמה. אתם שוחחתם על ספרות וקראתם שירים, ואני לא אוהבת את זה. אתה מתבייש בכך שגאורגה [=שטפן גאורגה] הוא יהודי, ואתה האדון מציון – אני שונאת את היהודים מכיוון שהייתי דוד או יוסף. הם לא מעריכים את השפה שלי מכיוון שאוזניהם אטומות. הם מאזינים למלמול ביידיש. הם יותר מדי מרוצים מעצמם. אני בזה לעולם.

כשביקרתי אצלך לעתים קרובות הייתי צינית. חביבים הם עצי השיטה הצעירים – ילדיך [=רפאל ואווה]. הם כמו עצי השיטה העדינים שצמחו אצלנו בגינה. האם אתה כועס? הרי אני דוברת אמת וכותבת בגועל נפש, בוז, בדידות וזעזוע.

(-) הנסיך מתבי שלך

דרישת שלום לבבית לאשתך הבווארית.

מכתבה של אל"ש לבובר בכתב ידה עם איור פרי עטה

ב-17 בינואר 1914 כתב סבי בתגובה:[2]

חביבה ונכבדת,

הוא [=שטפן גאורגה] לא כועס על חוסר ההיגיון שאת מייחסת לו. האין את מסוגלת להבין שמדובר בלא יהודים – גאורגה אינו יהודי. הוא אינו יותר מיהודי אלא שונה מיהודי. את שונאת את היהודים מכיוון שהם אינם מבינים את דברייך ואת כתיבתך, וזה חבל.

דעתי היא שחשוב יותר לשים לב כיצד את שומעת. צריך לכתוב כיצד האדם שומע את העולם מאשר כיצד העולם מקשיב לך [=לשירייך]. מי שלא דואג לשאלה כיצד העולם שומע אותו [=את שיריו] יגלה את אלוהים המקשיב בחלון חדרו. את חרדה לגבי תגובתם של בני האדם [=ליצירותייך] וזה מפריע לך, ולכן כשביקרת בביתי היית מוטרדת מהאדישות לשירייך. דיברת על ספרות והרשית שיענו לך מתוך ספרות. למעשה היה זה הערב הראשון שנערך בו דיון ספרותי באופן שהשירים הפכו למומיות, ולא כמו שבדרך כלל היה נהוג בביתי [=לקרוא שירה]. כשביקר אצלנו פרנץ ורפל – השירים נשמעו חיים וממשיים. ורפל העניק את עצמו ולא הגיע עם דרישות כלפי העולם.

"תושבי ירושלים לא הבינו את התנהגותה המוזרה של לסקר-שילר, לא היו מודעים לגדולת שיריה – שבאירופה זכו להערכה עמוקה – ואף לא לתרבות הגרמנית שעליה נסמכה. בעיניהם היא לא נחשבה למשוררת מפורסמת אלא לזקנה משוגעת אשר חיה בחוסר כול, מתקיימת הודות למתנות ונדבות. היא הייתה מבודדת מאוד, ועם זאת דומה שלא חשה מסכנה או עלובה, וגינוניה היו כשל אדם המודע לערך עצמו. סבי העריך מאוד את כשרונה.

"בערוב ימיה סבלה אלזה לסקר-שילר ממחלת לב. ביצירתה 'בפסנתרי הכחול ' – שאני מעריכה אף על פי שמטבעי אני מצדדת בגישה ראליסטית מפוכחת – מתואר פסנתר כחול העומד במרכז המדרגות המובילות למרתף. קטע דמיוני זה משקף לדעתי את מצבה הנפשי המעורער.

"במכתב מ-23 בנובמבר 1941 ביקשה אלזה לסקר-שילר שמרטין בובר יואיל לפתוח את אחת הפגישות הספרותיות שאִרגנה עם אנדראה מאייר וסם ווסרמן בסלון הפנסיון שבו התגוררה.[3] במכתב הציעה שסבי יספר על הבעש"ט, על האר"י הקדוש – או על עצמו. היא שוב פנתה לסבי במילה אדון, וסיפרה שהחדר יכול להכיל שלושים אנשים, ציינה כי אינה יכולה לשלם וכי תגיש רק את הנחוץ ביותר, אולי תה. בהמשך שאלה את סבי, 'האם הגברת שלך הטבועה בזיכרוני תגיע לפגישה?' וחתמה את המכתב במילים: 'אלזה לסקר שלך שהיא הנסיך יוסף לתמיד'.

"תשובתו של בובר נשלחה למחרת.[4]'אלזה לסקר שילר היקרה, ברצון אמלא את בקשתך. 1. אני מוכן להרצות על כל נושא שתציעו, לענות על שאלות ואף להציג שאלות. 2. אני מציע את התאריך 6 בדצמבר 1941.' באירוע דיבר בובר על סיפוריו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב – סיפורים שבאותה עת עדיין לא פורסמו."

מתוך "פסנתרי הכחול", תירגום: נתן ז"ך, הוצאת בקיבוץ המאוחד



[1] Buber M. [ג8], Vol A, p. 353 (Letter No. 231).

[2] Ibid, p. 354 (Letter No. 232).

[3] Buber M. [ג8], Vol C, p. 53 (Letter No. 47).

[4] Ibid, p. 54, Letter No. 48.


הוספת תגובה  הדפסה

 

 
תגובות הגולשים
 
 כל הזכויות שמורות לאגודת הסופרים העברים במדינת ישראל  

Powered by הקמת אתרים  קידום אתרים