סדנאות
  פעילות ילדים ונוער
  טורים אישיים
  מאמרים
  הודעות לעיתונות
  פרסים ותערוכות
  ספרים חדשים
  לזכרם

לקסיקון הסופרים

  אודות הלקסיקון
  דבר העורך
  אלפון
  חיפוש

מאזניים

  דבר העורך
  אודות מאזנים
  טופס הרשמה
  גיליונות מאזנים

חברים

  תנאי קבלת חברים
  תהליך ההרשמה
  טופס הרשמה
  זכויות חברים
  תעריפון מומלץ
  חדשות באגודה
  דרושים
סניפים
  סניף חיפה והצפון
 

יצחק גנוז    >>

תאריך : 06/03/2011
מאת : בלפור חקק

 
בלפור חקק כתב עם צאת ספרו החדש של יצחק גנוז והשקת סרט על חייו ויצירתו

האור הגנוז של יצחק גנוז
מחווה לשירת חייו של המשורר יצחק גנוז
עם ספרו החדש והשקת סרט על חייו ויצירתו
מאת בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים
 
המאמר מבוסס על נאום פתיחה לאירוע מחווה למשורר יצחק גנוז
 
לאחרונה נערך אירוע מחווה למשורר והחוקר יצחק גנוז עם צאת ספרו "נוכח הארץ ומלואה" והשקת סרטה של טל רוזנבאום "התרמיל שבין הים למולדת" על חייו ומפעליו.
המשורר יצחק גנוז חי כל ימיו בתחושה של שליחות היסטורית, בתודעה של ממשיך דרך של אבותיו ובצימאון להנחיל את הדברים לדור הבא, בבחינת: "יוצרי, הבינני מורשה להנחיל", כפי שנאמר בתפילת ימים נוראים.
 הוא אינו כאן למען עצמו, למען העכשיו. הפסוק אומר: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. פרסומאי הזוי פרסם באחת המודעות  את המשפט:" בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו. נקודה." משפט מצמרר אך מבטא תפיסה של דור, תפיסה אגוצנטרית המעמידה את האני במרכז.
יצחק גנוז בכל כתיבתו ובכל מעשיו רואה עצמו נרתם למען הכלל, למען היחד, למען העם. הוא כאן כדי לדובב את אלה שאינם. בכתיבתו הוא בא להעניק חיים לאלה שאינם איתנו עוד. הוא כותב מתוך תחושה שאינו עלה נידף ברוח, אלא עלה שמחובר לענף לגזע ולשורשים.
וכך הוא כותב:
הֲיֵשׁ עוֹד מִי הַזּוֹכֵר אֶת אִמִּי
אוֹ שֶׁאֵין כְּבָר מִי שֶׁזּוֹכֵר אוֹתָהּ,
וְיַגִּיד אֶת דְּבָרוֹ עַל רְגָעִים שֶׁקָּפְאוּ בַּזְּמַן
כִּי הֵם הָיוּ וְאֵינָם.
המילים שלו  חדות כסכינים. יצחק גנוז הוא משורר של  זמנים אבודים, והוא קם כדי להציב יד, כדי להנציח. לא לתת לשכחה למחוק את הכול.
אמו מסמלת בעיניו את מורשת הדורות שהולכת וצוללת מול עיניו אל תהום הנשייה. והוא קם לעצור זאת.
האם  מתוארת בחלק מן השירים כפליטה על האנייה "אקסודוס" – ויש בספרו של גנוז, צרור שירים על חוויות העולים בספינה, תיעוד נדיר. האם מתוארת בשירים כמעצבת דרך, כבונה את רוחו של הילד. גנוז מתאר אותה כדמות אלוהית, האם מונצחת בעטו הפיוטי  כדמות על טבעית העולה מן הים של תל אביב:
עַל חוֹלוֹת תֵּל אָבִיב עָלְתָה מֵהַיָּם
עֲיֵפַת נְדוֹד, גֵּאָה, נוּגָה וְנִרְדֶּפֶת.
אוֹר יְקָרוֹת, הֶמְיַת גַּלִּים,
שֶׁמֶֹש גְּדוֹלָה, רְחוּמָה מְלַטֶּפֶת.
המשורר יצחק גנוז הגיע לפלנטה שלנו כשליח להעביר את רוח הזמנים ההם, את דיוקן הדמויות שעיצבו דור שלם. בלב שבור הוא אוחז בעטו ומבקש לתעד  את האימה של השואה, את הרצון לשמור על צלם אנוש, את הסבל הנפשי שהִכּה ושבר לבבות ונפשות, וגם את ייסורי התקומה.
הוא מבטא את הזהות החדשה כאן בארץ המובטחת, אך אינו מתכחש לזהות הישנה של הגולה, של תרבות היידיש. בכל מהותו הוא משורר של דו-שורש. הוא חי את ייסורי השורשים הכפולים, ואינו מוותר על השורשים הישנים.
עולם הילדות שלו קשה לתיעוד, וגנוז מבקש לספר בכאב סיפור המרדף של הנאצי אחר הילד ויטק. הלב מתקשה לשאת בתמונה המצמררת:
אֶת בָּתֵּי הַסִּמְטָה אוֹפֵף,
לְאֹרֶךְ הַבִּיב הַפָּתוּחַ קַלְגַּס
אַחֲרֵי וִיטֶק הַנַּעַר רוֹדֵף.
הוא מתאר את ההתעללות של הקצין הנאצי בנער היהודי, הצעקה מרחפת באוויר, וגנוז רוצה להעביר לנו את הד הצעקה, את הגבורה הרוחנית, את קידוש השם במחנות.
שירתו של גנוז מתעדת ימים קשים בגטו, את הלבטים אם לעלות לארץ או להישאר ולקוות לטוב. כיום ממרחק של שנים, התיעוד נוקב, חושף מכאובים ונפשות במצב שקשה לשפוט:
"אַבָּא אָמַר, יֵשׁ לָקוּם וְלָלֶכֶת,
עֲנָנִים עַל רֹאשֵׁנוּ – גִּמְגֵּם הַשָּׁכֵן,
וְהַדֶּרֶךְ לְאַרְצֵנוּ אֲרֻכָּה, מְפָרֶכֶת
וְלָנוּ לֹא מַטֶּה, לֹא מָגֵן".
השירה של גנוז מפגישה את דור שרידי השואה עם דור הצברים שמסמלים את התקומה והישראלי החדש. הנתק בין הדורות נמס לאיטו למשמע סיפורי הגבורה והסבל, והמורשת המשותפת היא שמחברת בין שני הדורות – מסורת ההגדה מדור לדור. גנוז מחבר ביצירתו את הכאן והשם, את התקומה ואת השואה, את תרבות היידיש ותרבות העברית, והוא הגשר לכל העולמות.
גנוז חש מחויבות קדושה להנציח את הכול:
לְזֵכֶר כָּל מֵתַי אֶכְתֹּב מִלִּים
וְהֵם יָפִים וְטוֹבִים כַּמִּלִּים עַצְמָן,
וְהֵם יַעַבְרוּ לְפָנַי כָּל אֶחָד בִּנְתִיבוֹ
כְּמוֹ פְּתִיל חַיֵּיהֶם
שֶׁחָנַן אוֹתָם אֱלֹקִים וְחָנַן גַּם אוֹתִי
לִהְיוֹת אִתָּם, לִשְׁהוֹת בִּמְחִצָּתָם.
 
ועוד הוא כותב:
אֲנַחְנוּ שָׂרַדְנוּ כְּדֵי לְסַפֵּר,
הַאֻמְנָם נֵדַע לְסַפֵּר?
כִּי דַּלָּה הַשָּׂפָה, וְאָזְלָה הַמִּלָּה,
קָפְאוּ הַשְּׂפָתַיִם מִדַּבֵּר.
לסיום, אני מרגיש צורך בשם אחיי הסופרים לומר יישר כוח למשורר יצחק גנוז על חייו עשירי המעשים ועל יצירתו הענפה. אכן דלה השפה ואזלו המלים כדברו של גנוז, אך ליוצרים העבריים נועדה השליחות לתת ביטוי למציאות הישראלית ולזיכרון היהודי.
 


הוספת תגובה  הדפסה

 

 
תגובות הגולשים
מאת : ספריה מהלכת 15/06/2011 21:18:24 chagit66@hotmail.com
מאמר יוצא מן הכלל ובו רואים עד כמה חסרים לנו בזמנינו,בדורנו העכשווי,מעט מושגים אלו, אנו שנולדנו עם "כפית דבש" בפינו,איננו יכולים להעלות בדימיונינו הפרוע,מה היה אז בזמנם. מוסר השכל לבטח נלמד מכל זאת, לזכור שכל השפע שהתברכנו בו, אינו ברור מאליו. אני אישית מעריצה את אדון יצחק, אכן כשם משפחתו, אור גנוז, שתמיד נמצא בו,איך במילותיו הפשוטות,הכנות, והיפות,מעביר לנו בשיריו ,ערכי מוסף רבים, ומכניס בנו אור גדול ועצום. זוהי ספרות נפלאה. אכן דלה השפה,ואזלו המילים לשבח, לפאר, ולרומם,את שיריו הנפלאים .

מאת : סטטוסים לפייסבוק 19/09/2013 22:54:27 dfdffd@gmail.com
סטטוסים לפייסבוק http://www.tsitut.net/?cat=1

 
 כל הזכויות שמורות לאגודת הסופרים העברים במדינת ישראל  

Powered by הקמת אתרים  קידום אתרים