סדנאות
  פעילות ילדים ונוער
  טורים אישיים
  מאמרים
  הודעות לעיתונות
  פרסים ותערוכות
  ספרים חדשים
  לזכרם

לקסיקון הסופרים

  אודות הלקסיקון
  דבר העורך
  אלפון
  חיפוש

מאזניים

  דבר העורך
  אודות מאזנים
  טופס הרשמה
  גיליונות מאזנים

חברים

  תנאי קבלת חברים
  תהליך ההרשמה
  טופס הרשמה
  זכויות חברים
  תעריפון מומלץ
  חדשות באגודה
  דרושים
סניפים
  סניף חיפה והצפון
 

שלושה מצבים של האמן    >>

תאריך : 19/12/2010
מאת : יוסי כהן אלרן

 


 
יוסף כהן אלרן
___________________________
שלושה מצבים של האמן: החובה, הברירה והזכות.
תזה אישית בהחלט על מצבי הנפש של האמן הכותב.
 
 
 
המצב הראשון: החובה – או העניין האלוהי.
האם נכפתה על אמן המילים התשוקה וההכרח לכתוב.
 
עם בריאת העולם נתן בו הבורא את מראותיו, את גווניו ואת ריחותיו. כל הדברים האלה הם מוחשיים, אולם את הרוח הפנימית לא היה צבע ולא ריח כדי לסמן. מעבר לכך היה צורך להכניס תכנים, להכניס לחלוחית וטעם בשגרה השדופה של היומיומי ולבשם בכך את חייו של האדם. לפי כך פיזר הבורא באוויר העולם את חיידק האמנויות, ובמי שזה דבק שוב לא היה יכול להיפטר ממנו לעולם. כך למעשה נוצרו האמנים השונים, בני אדם מחוידקים, טעונים גנטית וזאת הייתה המטלה שהוטלה עליהם: לעשות מתוכם החוצה וליצור למען האחרים. כמו שהגוונים והריחות קיימים כדי שבני האדם יתענגו עליהם. כמו שהפרח אינו יכול לראות את יפי עצמו ולא להריח את ניחוח עצמו, אלא רק לגרום עונג לאלה שרואים את גווניו ונושמים את ריחותיו. כך גם האמנות. זו לא ניתנה לאמן כדי שבאמת ישמח בה לכשעצמו. זו ניתנה לו כדי שיוכל להעניק אותה לאחרים. כך נכפה עליו כורח היצירה, תשוקה של יציאת הנפש אל זו של האחר, וזה בורא את הצורך למצוא חומרי יצירה לעצמו, כדי לתתה לו.
וזה עושה אותנו, מאידך, ציידים. כי עלינו ללכוד את ההבלחות הקטנות הפתאומיות שנשלחות לעברנו, שמבליחות במערות או במרחבים של מוחותינו ומשך הופעתן כמשך להבת גפרור. בזמן הקצר הזה אנחנו צריכים ללכוד את הניצוץ שהבליח בתוכנו, ואם לא נספיק לעשות זאת אזי נחמיץ את הזיק ונישאר בתחושת חסר שלא תניח לנו.
כך בשירה, ויותר מכך גם בפרוזה. בשירה הטיפול לאחר הלכידה יכול להיות קצר ונינוח, לעתים מצריך עוד מעט גיחות ולעתים אפילו טיפול חד פעמי. בפרוזה מתחילה לאחר הלכידה הראשונית דרך חתחתים מלאת מהמורות ומתישה, ולא פעם מבקשת הבלחים נוספים כדי למצוא את המשך דרכה. בשני המקרים הדרך אינה נפרשת מעצמה.
 
 
 
המצב השני: הברירה  - או העניין האנושי.
האם יש לאמן מצב של בחירה או רק להיות או לחדול.  
 
האם ניתנה לנו האפשרות לבחור? האם זה, כפי שאנו נוטים להרגיש, מצוי בקטבים של או להיות או לחדול? נראה שלמדנו לדעת שהדבר בנשפנו. כי אם לחדול, עלולה להיות לכך השפעה פיזית, אכזרית, שבה תכה הנפש את הגוף ובמקרה קיצוני תכלה אותו, מתוך כך שלא עמדה ביעודה. די אם נזכיר את קפקא, את פרוסט, ואפילו את אלה שנטלו את נפשם בכפם משלא יכלו ליצור, כמו המינגווי, כמו רומן גארי, ואולי כמו סילביה פלאת' וכמו וירג'יניה וולף.
פעם נשאלתי על ידי מישהי אם אני חוטא בכתיבה. אמרתי לה: אני לא חוטא, אני חולה. היא נדהמה ואמרה: חולה? אמרתי: כן, אם הייתי חוטא, קרוב לוודאי שהייתי חוזר בתשובה, לפחות הייתה לי האפשרות, אבל זאת מחלה שאיני יכול להיפטר ממנה.
אך השאלה היא אם אנחנו באמת רוצים להיפטר ממנה, על אף הקשיים שמלווים אותה. והקשיים לא מעטים. יש רגעי לידה ויש רגעי תסכול ורגעי שבירה, ויש התמודדות תמידית הן בפרוזה והן בשירה, כדי להצליח ולהגיע אל הנאות והשלם. וכמי ששרוי בתוך שני העולמות האלה, ורוכב על שני ענפי העץ הזה של הספרות, אני יכול לומר עליהם דברים.
אני יכול לומר שאמנים נמצאים תמיד במצב של דואליות, של חיים כפולים, של הליכה בשני עולמות: העולם שמכיל אותנו, שאנו הולכים ונראים בו, והעולם שאנו מכילים, שהולך בתוכנו ואיש אינו רואה אותו. האחד שאנו רואים והאחר שאנו מרגישים. העולם שבו חושבים עלינו, והעולם שאנו חושבים אותו. לפי כך ולכאורה אנחנו בעלי אישיות מפוצלת, וההבדל בינינו לבין אותם חולים מוצהרים, שהם אינם מודעים לפיצול של אישיותם ואילו אנחנו מודעים לה ולפי כך חיים בשלום ומצויים על אף הכול בתוך מעגל השפיות.
 
 
המצב השלישי: הזכות – או העניין הרוחני.  
האם יש לאמן המילים ולאמן בכלל תגמול על אמנותו.
 
בצורה דומה לכפילות הזאת, ואולי לא כל כך דומה, אני מצוי בשני עולמות הכתיבה האלה, הפרוזה והשירה, ואני יכול. זאת בזכות היותם ענפים של אותו העץ וכך שני הדברים דרים בי, על אף שהאחד טוב יותר והאחר טוב פחות, ולעתים מתחלפים ביניהם ברמתם, כדרכן של משפחות טובות. הפרוזה לגביי היא כמו ריצה למרחקים ארוכים, עם כל המאמץ הדרוש והבדידות הגדולה שבה, והשירה היא כמו אצנות, כאותו דחף שמתפרץ כדי לעבור מרחקים קצרים. הפרוזה היא כמו ים שוצף, השירה היא כמו פלג זך הזורם לו בהשקט. אם הפרוזה היא יער, אזי השירה היא אילן ואם האילן הוא הפרוזה עצמה, אזי השירה היא פרח. אבל בשני המקרים עומדת לנו זכות גדולה – זאת היכולת שלנו להעביר מחשבות לאחרים, להעביר צורות, לשדר רגשות ורגעי חיים, אמיתיים או כאלה שיצרנו אי-שם במחשבתנו.
כי יש לנו הזכות אבל גם את הכורח לחלום. חלומות שהם בבחינת מחשבה לכשעצמה, ואז לצוד משהו שאינו קיים, אמורפי במוחלט, להפוך אותו באיזו אלכימיה כמעט מטפיסית ולא מובנת שהוענקה לנו או הושתלה בנו ולהפוך את המחשבות שלנו למילים, לרישומים על הנייר, לדבר ממשי שנראה לעין. הנה, אנחנו רואים משהו בדמיון שלנו, וכבר נותנים לו חיים. ומישהו אחר, אפילו בצד השני של העולם, גם בשפה אחרת שאיננו מכירים, קורא את הדברים וחושב ומצליח בדרך כלל לראות את מה שאנחנו ראינו במחשבה שלנו.
זה גדול מאיתנו, זה דורש מאיתנו, לא פעם זה מכביד עלינו ֹ- אבל האם מישהו  מבינינו באמת מוכן לוותר על הזכות הגדולה והמופלאה הזאת?
 
__________________
 

 


הוספת תגובה  הדפסה

 

 
תגובות הגולשים
מאת : משה שפריר 17/08/2013 12:22:57 m6058840@gmail.com
אמנם באיחור של כשנתיים אני מרשה לעצמי להגיב בחיוב רב לתזה האישית של המשורר והפרוזאיקון יוסף כהן-אלרן. אכןצודק הכותב: כל מי שיוצר אמנות, מכל סוג שהוא, הוא אדם שאינו יכול שאינו יכוללהתנהל בעולמנו בלעדי יצירתו האמנותית, והוא, למעשה, "חולה", או "מכור" לה בכל נימי נפשו.

 
 כל הזכויות שמורות לאגודת הסופרים העברים במדינת ישראל  

Powered by הקמת אתרים  קידום אתרים