סדנאות
  פעילות ילדים ונוער
  טורים אישיים
  מאמרים
  הודעות לעיתונות
  פרסים ותערוכות
  ספרים חדשים
  לזכרם

לקסיקון הסופרים

  אודות הלקסיקון
  דבר העורך
  אלפון
  חיפוש

מאזניים

  דבר העורך
  אודות מאזנים
  טופס הרשמה
  גיליונות מאזנים

חברים

  תנאי קבלת חברים
  תהליך ההרשמה
  טופס הרשמה
  זכויות חברים
  תעריפון מומלץ
  חדשות באגודה
  דרושים
סניפים
  סניף חיפה והצפון
 

מוֹטיב הכּיסוּפים לזוּגיוּת בּשׁירי-הזמר הישׁנים     >>

תאריך : 14/09/2009
מאת : משׁה שׁפריר

 
מוֹטיב הכּיסוּפים לזוּגיוּת בּשׁירי-הזמר הישׁנים / משׁה שׁפריר, משורר
 
כבר בתחילה יש להקדים ולהדגיש שאחד המוּבנים היותר-מקובלים לשם העצם אהבה  הוא הכּיסופים והכמיהה של כל אחד מבני הזוג המאוהבים להתאחד עם משנהו הן במקום והן בזמן, ולהיות ( בלשון התנ"ך) "לְבָשָׂר אֶחָד". האהבה מתבטאת,איפוא, בראש ובראשונה בכמיהה ליצירת הקשר הבסיסי של איחוד שני המרכיבים, הזכרי והנקבי, למהות שלמה אחת ויחידה, מכל הבחינות, ובעיקר במובן הרִגשִׁי והמיני.
 
על-פי המיתולוגיה העברית, המובאת בפרקים הראשונים של התנ"ך, לאחר שחוה ואדם אכלו מפרי העץ האסור בגן-עדן - וכתוצאה מכך הם החלו לדעת מהם טוב ורע, - הם גם ידעו זה את זו מבחינה מינית "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית  ב, 24)  ובכך הם היו לזוּג שהביא ילדים-יורשים לעולם, ולא היו רק זוג של עובדים, השומרים על הגן ועל שוכניו, בעלי-החיים והצמחים, שהרי האדם הראשון קבֵּל תפקיד זה מיד לאחר הִבָּראו - ואולי לשם כך הוא בכלל נברא -  ורק אחר-כך גם נוצרה האשה להיות "לְעֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", כי "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ"(בראשית ב, 18). התוצאה מהחטא הקדמון הזה לא אחרה מִבּוא: הם גורשו מגן-עדן ונדונו לחיים של  סבל, לעומת חיי הנצח, שהיו להם בגן בטרם אכלו מפרי עץ-הדעת ושהיו כנראה חיים מַשמימים למדי. כי זאת יש לדעת: כל המקיימים יחסי-מין, המביאים לידי הולדת צאצאים-יורשים,- כּמוהם כּמוֹדים בסיום חייהם ובקִיום המוות;  וכל אלה, המעטים יחסית, שמתנזרים כּליל מחיי אישוּת – אולי עושים זאת מתוך אמונתם בנִצחיות חייהם, השייכת - לפי אמונה זאת - לנזירים-סַגְפָנִיִים, שנמנעים במוּדע  מהולדת ילדים והבאתם לעולם, שיהיו בני הדור הבא ובתור שכאלה יהיו גם היורשים של הוריהם וההוכחה לאי-נצחיותם של מולידיהם.
במלים אחרות: הרביה הלא-מינית, הוֶגֶטָטִיבית, כמו זו של יצורים חד-תאיים, שמתחלקים ללא הרף: תחילה לשנים, אחר-כך לארבעה, אחר לשמונה תאים וכך הלאה – היא שמַקנָה ליצורים החד-תאיים סוג של חיי נצח, לעומת הרביה המינית, שאמנם היא משאירה מעט מהגֶנים בצאצאים, אך אלה הולכים ומתמעטים מאד במרוצת הדורות עד כמעט להיעלמותם, ולכן היא מביאה לכך שהחיים והמוות כרוכים זה בזה.
 

 

הכמיהה לבן-הזוג היא ,איפוא,  מופיעה אצלנו גם בסיפור על יעקב אבינו, שהתאהב ממבט ראשון ברחל בת-לבן כשראה אותה עולה אל הבאר עם הצאן. הוא היה האדם הראשון במקרא שממש בּכה מרוב אהבה: "וַיִּשַׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָׂא אֶת קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (בראשית כ"ט, 11) והיה מוכן לחכות לה ולעבוד בעבורה שבע שנים תמימות, כפי שנכתב באותו פרק, בפסוק 20 : "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָנִים וַיִּהְיוּ בְּעֵינָיו כְּיָמִים אַחֲדִים" (אגב, האדם השני במקרא שבּכה מרוב אהבה לאשה היה פַּלְטִי בֶּן-לַיש, אשר הלך "הָלוֹךְְ וּבָכֹה" אחרי אשתו מיכל בת-שאול, כשאנשי הצבא, בראשות אבנר בן-נר, לקחוּהָ ממנו כדי להשיבה אל בעלה הראשון דוד: "וַיֹאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר – לֵךְ שׁוּב,  וַיָּשֹׁב" (שמואל ב,פרק ג, 16), ובמילים אלו חבויה טרגֶדיַת-אהבה גדולה, שכן איזו ברירה היתה לו - לפלטי בן-ליש -  מלבד להישמע לפקודת שר-הצבא, שהרי אחרת היו מחַסלים אותו מיד).   אגב, על פלטי בן-ליש, נכתב דוקא שיר הומוריסטי, בצורה של ארבעה חמשירים, המובאים בסיפא של רשימה זו.  
 
הצפיה להתאחד עם האהוב/ה גם אינה זרה למיתולוגיות של היוונים, המצרים, האשורים ושל שאר התרבויות הקדומות. ב"איליאָדָה" וב"אודיסֵיאָה", הכְּתָבים העתיקים ביותר של המיתולוגיה היוונית, אשר מיוחסים להוֹמֵרוּס, - מוּבאים מיתוסים רבים, המבטאים גם הם את הכּמיהה והכּיסופים הללו לאיחוד האוהבים. מבין מיתוסים אלה – הידוע ביותר הוא סיפורם של אוֹדִיסֵאוֹס, המלך האגדי של איתָקה, ופֶּנֶלוֹפֶּה אשתו.  אודיסאוס נמנה על המלכים-הגיבורים של היוונים, מגיבורי היוונים, כמו אָגַמֶמנון, מֶנֶלָאוס, אָכילֶס, אָיַכּס ואחרים, שנלחמו בטרוֹיָניםבמשך כעשר שנים. אך יותר מגבורתו הוא נודע גם בערמומיותו (שהרי הוא הגה את הרעיון של בניית "הסוס הטרויָני" והוציאו אל הפועל, ובכך הביא לכיבוש העיר טרויה, לאחר שנות המלחמה הרבות, שבהן לא הצליחו לכבשה), ועל-כך הוא  נענש ע"י האלים (וביניהם גם פּוסֵידון אל הימים) בנדודים רבים (כולל ירידה אל ממלכת השאול)  ובמסעות של סבל ברחבי הים האֵיגֶאי ובין אִיָיו השונים, שהיו כּרוכים בסכּנות ובפתויים רבים ונמשכו במשך עשור שנים לאחר המלחמה – לפני שהגיע אל עירו להתאחד עם רעייתו הנאמנה פֶּנֶלוֹפֶּה, רק אחרי שהרג את כל מחזריה, ה"חתנים" שלחצו עליה מבית.
ופנלופה אשתו גם היא שמרה לו אמונים וחִכּתה לשובו במשך שני העשורים הללו, והיא דחתה מעליה את כל מחזריה הרבים בטענה שעליה לסיים קודם לכן את אריגת התכריכים של אבי בעלה, אלא שמִדֵי לילה היתה פורמת את האריג שטוותה
 
                                                       
במשך היום – וכל זאת באמונתה השלמה שבעלה אמנם יחזור ביום מן הימים, גם אם חלפו שנים רבות מאז עזב את ביתו ומשפחתו.
וכך, כאשר אודיסאוס נאלץ במרוצת נדודיו להילחם בקיקלופּ הענק פּוליפֵמוס, אשר טרף במערה שבאי שלו חלק מהמלחים של אודיסאוס לארוחות הבוקר והערב שלו; או כאשר המכשפה קיריקֵי הפכה את מלחיו לחזירים ורק אותו היא השאירה לעצמה; או כשהיה בן-חסותה של הנימפה קָליפּסו -  כאשר הוא ישב על שפת-הים באי שלה והתבונן בגלי הים הבאים מן האופק להתנפץ אל החוף – וגעגועיו וּכמיהתו לאשתו, לבנו ולביתו הרחוקים גוברים והולכים – רק אז פנו האלים לעזור לו לשוב הביתה.
 
המיתוסים הללו השפיעו מאד על רבים מכותבי השירה הלירית והעממית ועל רבים מן המלחינים ליצור מוסיקה לשירי-אהבה, כשמוטיב הכיסופים להתאחדות ולהתייחדות האוהבים היה המוטיב המרכזי בשירת האהבה בכלל ובשירי-הזמר בפרט. מי היה בא בטרוּניָה לאותו אודיסאוס, העורֵג על החוף אל ביתו ואשתו האהובה, אם היה שָׁר לעצמו שיר הדומה מאד לשיר הרוסי, ששרו בתנועות-הנוער במחצית המאה שעברה ("רוּתִי" - בנוסח העברי, שכנראה אינו קשור למקור, של חיים חפר): "לִי כָּל גַּל נוֹשֵׂא מַזְכֶּרֶת/ מִן הַבִַּית, מִן הַחוֹף,/ מִן הָעֵצִים יְפֵי-צַמֶּרֶת/ וּזְהַב שַׁלֶּכֶת בַּת-חֲלוֹף." לאחר שהפליג סוף-סוף בספינתו לכיוון ביתו שבּאיתָקה, אפשר מאד שהיה ממשיך לשיר בדומה לבית השני: "הִנָּשְׂאִי סְפִינָה וָשׁוּטִי/ מָה רַבִּים הַכִּסּוּפִים;/ לִי נַעֲרָה יֵשׁ וּשְׁמָהּ רוּתִי/ הַמְצַפָּה בְּאֵלֶּה הַחוֹפִים".
 
ובכן, אם נחזור אלינו - לתקופת אמצע המאה העשרים, נראה שהיו בארץ שני סוגים עיקריים של שירה בציבור, או כפי שקוראים לה היום "שירת רַבִּים": א) שירי-הזמר של תנועות-הנוער; בּ) הפזמונים ה"סָלוניים", שהיו "להיטים" ("שְׁלָגֶרִים" קראו להם אז) ושהיו ברובּם, למעשה, מוסיקה וֶרבָּלית לריקודים, והם הוּשרו אז בפי זמרים פופולריים ארץ-ישראלים. 
בשנות הארבעים והחמישים היו, איפוא, לצד שירים עבריים מקוריים הרבה שירי-זמר מתורגמים – שהִרבּו לשיר אותם  בתנועות-הנוער, בפלמ"ח ובקיבּוצים  - שלחניהם ברובם היו של שירים רוסיים, כמו השיר "רוּתִי" שלעיל, או "דּוּגִית נוֹסַעַת" (בעיבּודו של נתן יונתן). שירים אלה לא תמיד תורגמו בצמוד למקור הרוסי. מצד שני, היה גם נסיון לתרגם במדויק את התמלילים של שירי-זמר אלה, כך למשל היה השיר הרוסי של סימונוב  "אַתְּ חַכִּי לִי וְאֶחְזֹר". שתרגומו, הקרוב מאד למקור,
                                                            
היה של אברהם שלונסקי  (ושלמה דרורי, שהיה בלהקת הבידור של הבריגדה היהודית טוען שהוא חיבר את הלחן הנפלא שלו), -  הוא דוגמה מצויינת למוטיב
הכיסופים והכמיהה של האוהב לבת-זוגו, כמו כיסופיו של אדיפוס לפנלופה, ועל-כן נביא אותו במלואו:  “אַתְּ חַכִּי לִי וְאֶחְזֹר,/ אַתְּ חַכִּי הֵיטֵב,/ אַתְּ חַכִּי לִי גַּם בִּקְדֹר/ מִסַּגְרִיר הַלֵּב./ אַתְּ חַכִּי לְעֵת כְּפוֹרִים,/  אַתְּ חַכִּי בַּחֹם,/ אַתְּ חַכִּי עֵת אֲחֵרִים/ יִשְׁתַּכְּחוּ עַד תֹּם.//   אַתְּ חַכִּי, חַכִּי וְלוּ -/ לֹא יָבוֹא מִכְתָּב,/ אַתְּ חַכִּי אִם גַּם יִלְאוּ/  הַמְחַכִּים לַשָׁוְא.//  אַתְּ חַכִּי ליִ וְאֶחְזֹר/ וְאָרוּר  הַשָׂח/ בְּבִטְחָה גְמוּרָה לֵאמֹר:/ "מֵת הוּא וְנִשְׁכַּח"./ יַאֲמִינוּ אֵם וָאָב/ כִּי אֵינֶנִּי חַי,/ יִיעָפוּ חַכּוֹת לַשָׁוְא/ כָּל רֵעַי, אַחַי.// וְיִשְׁתּוּ כּוֹס יַיִן מַר/ זֵכֶר נִשְׁמָתִי./ אַתְּ חַכִּי וְכוֹס נִמְהָר / אַל-נָא, אַל תִּשְׁתִּי.//  אַתְּ חַכִּי לִי וְאֶחְזֹר,/ חַי אֶחְזֹרָה, חַי! / הֵמָּה יִשְׁתָּאוּ לֵאמֹר:/ "נֵס הוּא בְּוַדַּאי"./ הֵמָּה לֹא חִכּוּ וְאֵיךְ/ בִּין תָּבִין נַפְשָׁם,/ כִּי רַק אַתְּ בְּחַכּוֹתֵךְ/  הִצַּלְתִּינִי שָׁם.// אֵיךְ נִצַּלְתִּי זֹאת נֵדַע/ רַק אֲנִי וָאַתְּ/ כִּי יוֹתֵר מִכֹּל אָדָם/ לְחַכּוֹת יָדַעְת"ְּ.
לא פלא ששיר כיסופים זה הוּשר בפי החיילים במהלך מלחמת העולת השניה, ובשפה העברית בפי חברי הלהקה הצבאית של הבּריגדה היהודית  (שבה שירתו, בין השאר, יוסי ידין וחנה מרון).  עם זאת, לא תמיד האוהב המרוחק מבת-זוגו היה בטוח לגמרי בנאמנותה של אהובתו ובצפייתה לשובו, כפי שהדבר בא לידי בטוי בשיר מאוחר יותר - "בְּדוּמִיָּה" של יבגני יבטושנקו (שהלחין אדוארד קולמָנובסקי) ושתורגם, או עוּבּד, בידי יעקב שבתאי: "בְּדוּמִיַּת עֲלֵי שַׁלֶּכֶת/ עַל-פְּנֵי שָׂדוֹת הַיּוֹם גָּוַע./ הַאִם בַּמִּשְׁעוֹלִים הִיא מְהַלֶּכֶת?/ הַעוֹד זוֹכֶרֶת הִיא לֵילוֹת אַהֲבָה?".  והבית השני של שיר זה מסתיים בשתי השורות שמזכירות לנו שוב את פנלופה: "הַאִם בְּחוּט זָהָב הִיא עוֹד רוֹקֶמֶת/ הַעוֹד זוֹכֶרֶת הִיא לֵילוֹת אַהֲבָה?". גם בסופו של השיר הזה  האוהב עדין אינו בטוח לגמרי בדבר נאמנותה רבת-השנים של אהובתו הרחוקה, ובמקום השאלה החוזרת בסוף כל בית "הַעוֹד זוֹכֶרֶת הִיא?" – הוא עובר ל"אוּלַי זוֹכֶרֶת הִיא?" כלומר אפשר שכן, אבל גם אפשר שהיא לא זוכרת את חסד האהבה.
 
יש לציין, כי למוטיב הכיסופים היו גם שירים עברים מקוריים לא מעטים, הן מצד המילים והן מצד הלחנים, כמו השיר  "מָה אוֹמְרוֹת עֵינַיִךְ" משנות  ה-50 (מלים: י. שנהר. לחן: מ. זעירא), שבבית השלישי שלו הלוחם במשלט הרחוק תמֵהַ אם נערתו עדין שומרת לו אמונים: "מִי הוֹלֵךְ אֵלַיִךְ/ עִם עֲרֹב הַיּוֹם?".  וכך הוא שואל גם בבית האחרון של השיר: "בֹּקֶר עֵת יָאוֹר/ וָאָשׁוּב מִלְּחֹם,/ הַאֶמְצָא עֲדַיִן/ זֵכֶר לַחֲלוֹם?". מוטיב הכיסופים הזה גם נמצא בשירים של חיים חפר  "הַקְּרָב הָאַחֲרוֹן" (..."מִי יֵדַע, אָחוֹת, אִם עוֹד נַחְזֹר אֵלַיִךְ/ אוּלַי הַקְּרָב הוּא אַחֲרֹון..."), שהלחין מ. וילנסקי; "לַיְלָה
                                                              
בַּדָּרוֹם" ("...וְאָז יָדִי אוֹתָךְ חוֹבֶקֶת/ מֵעֵבֶר מֶרְחַקִּים..."), שהלחין ס. ארגוב; "שׁיר אָפוֹר", "הֵן אֶפְשָׁר" ו"יָצָאנוּ אַט", שאת שלושתם הלחין דוד זהבי; וכן שירים רבים
אחרים ששרו בלהקת "הצ'יזבּטרון", שהופיעה בעיקר במהלך מלחמת השחרור, ובלהקת הנח"ל ובלהקות הצבאיות האחרות , שהופיעו לאחר המלחמה הזאת .
 
בקרב הנוער העירוני, לעומת זאת, שרו את הפזמונים ה"סָלוֹנִיִים", שבחלק מהם בא לידי ביטוי מוטיב הכיסופים. הלחנים של שירי-זמר אלה נלקחו משירים שהוּשרו בפסטיבָלֵי סַן-רֶמוֹ, או בפי זמרים מפורסמים שהיו להם להיטים לועזיים (בעיקר ממקור אנגלי-אמריקני, או צרפתי-איטלקי-ספרדי). ללחנים זרים אלה "הוּלבּשוּ" מילים עבריות, שברוב המקרים לא היו ממש תרגום של התמלילים הלועזיים. כך, למשל, לָהיט אמריקאי ידוע מאד מתחילת שנות ה-50, שפתח במלים העבריות: "נַגֵּן כִּנּוֹר- הָעֶצֶב, נַגֵּן..." והוּשר אז בפי זמרים ידועים כמו שמשון בּר-נוי,– היה במקור בעל תוכן ומשמעות שונים לחלוטין, שעניינם  אהבה חד-פעמית, אשר היתה, אך לעולם לא תחזור. להלן  השורה הראשונה של השיר הזה במקורו האנגלי:
Again, it never happens again, it is just once in a lifetime, but never-never again”.
אנו מבחינים כאן בכך, שמי שנתן ללחן את לבושו העברי - הושפע מהצליל הדומה של המילים נַגֵּן ו-again, שאין ביניהן כל קשר אחר.  בתחום הזה של "השירים הסָלוֹנִיִים" גם היו שירים מקוריים, שרובם התייחסו אל כל הלוחמים שיצאו לקרבות והשאירו את אהובותיהם בבית. בין השאר, נציין כאן את השיר "הַאֲמִינִי יוֹם יָבוֹא" (מלים: ר. קלצקין. לחן: ז. בהרב), שהיה גם שיר-לכת של צה"ל בשנים הראשונות של המדינה, או את השיר  "אָנוּ נִפָּגֵשׁ" (מלים: י. יצחקי. לחן: ב. פנחסי): "אָנוּ נִפָּגֵשׁ / אַף אִם יַפְרִידוּ מֶרְחַקִּים/....אָנוּ נִפָּגֵשׁ/ מָתַי וְאֵיךְ – זֹאת לֹא אֵדַע/..... כִּי לִי אוֹתָךְ יָעַד/  גּוֹרָלִי לָעַד/ וְנִהְיֶה מְאֻשָׁרִים."; וכמו-כן גם נזכיר כאן את השירים "אַל תִּשְׁכְּחִינִי" ו"אַל נָא תֹּאמְרִי לִי שָׁלוֹם" (מלים ולחן: טולי רביב). כאלה היו עוד שירים לא מעטים, שאותם שרו הצעירים בחברה העירונית של אז.
 
מוטיב הכיסופים לזוגיות בא, איפוא, לידי בטוי בשירים רבים, שנכתבו ושאותם גם הִרבּו לשיר בתקופת מלחמת השחרור, בעיקר חברי הלהקות הצבאיות שהוקמו לצד להקת ה"צ'יזבּטרון" במהלך המלחמה: להקת "הכּרמל" (שבה השתתפו, בין השאר, אריק לביא ויהודה עפרוני), להקת "החישׁטרון" (עם יפה ירקוני וטולי רביב), להקת "השָׁרון", שנקראה גם להקת "המרכּז" (שעל הזמר והשחקן ישראל יצחקי הוּטל להקימה בזמן המלחמה). 
אף שיותר מחמישים-שישים שנים עברו מאז חובּרו שירי-זמר אלה, הריהם עדין מוּשרים בערבי שירה בציבור וגם מוּשמעים, מדי פעם, ברדיו ובטלוויזיה, בפרט בימים אלה סביב חגיגות יום העצמאות ה-60 למדינה. עובדה זו מעידה שלא נס לֵיחם ולא רחקה מעמנו משמעותם, תוך בחינתם בפרספקטיבה הסטורית ותְכָנית-צוּרָנית.
 
א וֹ ד וֹ ת   הַ כּ וֹ תֵ ב
 משה שפריר נולד בשנת תרצ"ו (1935) וגדל  בּשכונת בּורוכוב, גבעתַיִם;  היה חניך בתנועת "הנוער העובד" ולמד בביה"ס התיכון ע"ש קלעי המקומי.  הוא שירת בּנח"ל  וּבחטיבת "גבעתי".  בעקבות קריאתו של דוד בן-גוריון לנוער להתיישב בנגב, הוא ּהצטרף כחבר לקיבוץ  שׂדֵה-בּוֹקֵר, ובין השאר עבד במחיצתו של דוד בן-גוריון.  אח"כּ לָמד בּפקוּלטה למדעי-הטבע של הּאוניברסיטה העברית בּירושלים,  ועבד כּגֵיאולוג, בּישראל  וּבסינַי, בּאיתור מקורות מֵי-תהום וּבחיפושי נפט, גז ומחצבים. שפריר גם היה סופר לענייני מדע בּעִתונות  והוא משמש עד היום כּמַרצֶה בִּתחומים אלה, וכן על נושֹאי סִפרוּת, מִקרא  ומיתולוגיה, במוסדות ובמקומות שונים בּרחבי הארץ. מתחילת שנות השישים  הוא הֵחל לכתוב שירים שפּוּרסמוּּ בּמוספים לספרות של העיתונות העברית ובכתבי-עת שונים בּארץ. עד כה הופיעו תּשעה קובצי שירים משלו, שהראשון שבהם "גשם מאוחר" יצא ב 1967 בהוצאת "הדר", בעריכת יונתן רטוש.  בּשנת 1972 התקבּל כּחבר בּאגודת הסופרים העִברים, בה שימש עד לאחרונה כּסגן יו"ר האגודה, וכן היה חבר בהנהלת המרכז הישראלי של ארגון הסופרים הבינלאומי "פֵּאן".
משה שׁפריר  נשׂוּי, אב לשלושה בנים וסב לשישה נכדים. 
 

הוספת תגובה  הדפסה

 

 
תגובות הגולשים
מאת : qqetlx 04/04/2011 02:55:05 qildvo@zsuzjg.com
yGIPhJ <a href="http://ouzhhebwjogl.com/">ouzhhebwjogl</a>, [url=http://qvstqzkbwjji.com/]qvstqzkbwjji[/url], [link=http://zqgqtuuwdlcv.com/]zqgqtuuwdlcv[/link], http://wihrfhtobnrs.com/

מאת : yqowwxfoq 19/04/2011 10:01:16 ptyfqr@lrnufz.com
AbyuGG <a href="http://urxrdddpbipd.com/">urxrdddpbipd</a>, [url=http://ewhefaxpkwxp.com/]ewhefaxpkwxp[/url], [link=http://zxrgqwoxeznh.com/]zxrgqwoxeznh[/link], http://pdtmzvszobql.com/

מאת : daayrr 19/04/2011 10:04:20 urnwaw@lixnuk.com
CWu6QM <a href="http://ijfzllzjnuea.com/">ijfzllzjnuea</a>, [url=http://ulgvgxqzflqx.com/]ulgvgxqzflqx[/url], [link=http://aobvwwubwpjj.com/]aobvwwubwpjj[/link], http://cgfiwvobrmpj.com/

 
 כל הזכויות שמורות לאגודת הסופרים העברים במדינת ישראל  

Powered by הקמת אתרים  קידום אתרים